פסק-דין בתיק ת"א 33386-02-12

1. בפני "בקשה לדחייה על הסף מפאת התיישנות כלפי שתי התובעות ודחייה עקב מעשה בית דין גלפי התובעת מס' 1".

הבקשה הוגשה על ידי אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: "אגד") כנגד לריסה מריזאיב וכנגד ילנה פנחסוב (להלן: "התובעת לריסה" ו "התובעת ילנה").

העובדות הצריכות לעניין

2. התובעות, עובדות לשעבר באגד באמצעות חברת כח אדם, הגישו כנגד אגד תביעה בגין תקיפתן המינית על ידי עובדי אגד במהלך השנים 1998 - 1999. מכתב התביעה עולה, כי התובעות הגישו כנגד תוקפיהן תלונה במשטרה, אשר בעקבותיה הוגש כנגד התוקפים כתב אישום ובתאריך 26/3/03 אושרה בבית משפט השלום ברמלה עסקת טיעון, אשר במסגרתה הודו התוקפים "...כי אכן הדיחו עדים ושיבשו חקירה, איימו על התובעות וכיוצ"ב והם נדונו לעבודות שירות בפיקוח קצין מבחן" (סע' 9 לכתב התביעה).

3. עוד נטען בכתב התביעה, כי באחד מימי חודש 5/2005 גילתה התובעת לריסה לתדהמתה, כי נהג האוטובוס, שאליו עלתה הינו לא אחר מאשר התוקף העיקרי - מרדכי טוויטו, למרות שהובטח לה שאם יורשע, הוא יפוטר מעבודתו באגד.

בעקבות הגילוי היא יצרה קשר טלפוני עם התובעת ילנה, ושתיהן ערכו בירורים שונים, ואז התחוור להן, כי איש מהתוקפים לא פוטר, וכי הם ממשיכים לעבוד במקום עבודתם באגד, בעוד שהתובעות סולקו ממקום עבודתן באגד לאחר שהגישו את התלונות כנגד אותם עובדים.

לדבריהן בכתב התביעה, גילוי העובדה שהתוקפים לא פוטרו ממקום עבודתם כנהגים באגד, הוא הוא "האירוע המכונן במאי 2005 - מועד התגבשות הנזקים אצל התובעות", ומועד גרימת הנזק שלהן, ומכאן התובענה, שמבוקש לדחותה.

נימוקי אגד - המבקשת

4. אגד טוענת, כי התביעה דנן, אשר הוגשה בחודש 2/12 הינה בגין תקיפות מיניות והטרדות מיניות שספגו התובעות מאת עובדי אגד בשנים 1999-1998, ואשר הם הורשעו בגין מעשיהם בשנת 2003.

עוד טוענת אגד, כי ב"כ התובעות הייתה ערה לעובדת התיישנותה של התובענה, ועל כן פירטה בכתב התביעה, כי "האירוע המכונן" משנת 2005, אשר במהלכו התגלה לתובעות שהנהג המורשע ממשיך בעבודתו באגד - הוא האירוע שגרם לנזקן של התובעות, בעוד שברור מעובדות כתב התביעה שנזקן הנפשי של התובעות נובע מהתקיפות המיניות שבוצעו בהן בשנת 1999 ולאו דווקא מהגילוי שהנהג הפוגע לא פוטר.

אגד מפנה לחוות דעתו של דר' קריינין - מומחה מטעם התובעת לריסה, ממנה עולה שנזקה של לריסה נובע מהתקיפות המיניות שבוצעו בה בשנת 1999, וכן היא מפנה להחלטת הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי, ממנה עולה, כי נקבעה לתובעת לריסה נכות נפשית בשיעור של 10% החל מתאריך 5/7/99, קרי: נזקה של לריסה נובע ללא ספק מהתקיפות המיניות משנת 1999 ולא מהגילוי של "האירוע המכונן" בשנת 2005. 

5. באשר לתובעת ילנה - מהתיעוד שצורף עולה, שהיא פנתה למרכז הרפואי "קפלן" בשנת 2004 והתלוננה על בעיות נפשיות בעקבות התקיפות המיניות שהתרחשו חמש שנים קודם לכן, דהיינו בשנת 1999, ועל כן ברור, כי יש למנות את תחילת מירוץ ההתיישנות ממועד התקיפות המיניות, קרי, משנת 1999, שאז אירע והתגלה הנזק נשוא תביעה זו, והמבקשת אף מפנה לפסיקה התומכת בטענותיה בעניין ההתיישנות.

6. באשר לתובעת לריסה נטען גם, כי יש לדחות את התובענה על הסף מפאת קיומו של מעשה בית דין, שכן התובעת לריסה הגישה תביעה כנגד אגד וכנגד התוקפים בחודש 8/05, ותביעה זו סולקה כבר אז על הסף מחמת התיישנות.

התובעת לריסה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה לדחות את התביעה שהגישה על הסף מחמת התיישנות, אולם לא שילמה את האגרה הנדרשת ועל כן נמחקה בקשת רשות הערעור, והמסקנה היא, שההחלטה בדבר סילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות מהווה מעשה בית דין והשתק המונע ממנה להגיש את התביעה בשנית.

תגובת התובעות - המשיבות

7. התובעות טוענות בתגובתן, כי התובענה דנן איננה עוסקת בנזקן של התובעות עקב התקיפות המיניות שבוצעו בהן על ידי עובדי אגד, אלא ב "עבירה מתמשכת שביצעה הנתבעת עצמה כבעלת מקרקעין והשולטת בו" (סע' 4 לתגובה), וכן הן טוענות, כי "מדובר בריבוי עבירות שבוצעו בסדרתיות, בשיטתיות לאורך שנים ועד לרגע זה ממש - לא הופסקה העבירה" (סע' 5 לתגובה), שעניינה הונאתן של התובעות, שהובטח להן כי התוקפים שיורשעו יפוטרו, כאשר בפועל הם לא פוטרו כאמור.

לדברי ב"כ התובעות "עילת התביעה היא גרם החמרת נזק נפשי (הדגשה שלי - ד.ג.) למשיבות כתוצאה מהתנהגות הנתבעת, אשר התגלתה במלוא עוצמתה ועל כלל מרכיביה למשיבות רק בשנת 2005 ונמשכת עד היום".

ב"כ התובעות מפנה לחוות הדעת שהוגשו מטעם התובעות, אשר מדגישות את הכעס הרב שחשות התובעות בשל המשך העסקתם של התוקפים (עמ' 8 לתגובה), והיא אף מרמזת, כי סרטן השחלות בו לקתה למרבה הצער התובעת לריסה נגרם בשל אירועי התקיפה, אלא שלא הוגשה חוות דעת רפואית הקושרת בין סרטן השחלות לבין תקיפתה של התובעת לריסה.

ב"כ התובעות ממשיכה ומסבירה, כי עקב "האירוע המכונן" בשנת 2005, בו התגלה לתובעות שתוקפיהן לא פוטרו, הוחמר מצבן הנפשי, וזוהי למעשה "נקודת השבירה" הנפשית שלהן.